תסמונת בור בבטן פוסט טראומטית

 

תסמונת בור בבטן פוסט-טראומטית

יש גוש כזה של כאב שמתחבא אצלי בבטן
לפעמים, אם מדגדגות אותו
הוא מתעורר, ואז הכל כואב
אני נוגעת וזה כואב, אני נושמת וזה כואב ואני רק רוצה להסתכל לצד השני ולא יודעת לאיפה
ולפעמים אפילו אין דגדוג. פשוט הנאה שנקטעת
והגוף מתחיל לבכות
הבטן מתכווצת
אם אבכה מספיק זה ייגמר?
אבכה אבכה
חודשיים אבכה
לא אצא מהמיטה רק שייצא כבר ממני
ואהיה מרוקנת
קליפה ריקה, לא ארגיש עוד
התנתקות
רגע, גם זה חלק מהטראומה
לאן שלא אביט היא שם
למה זה חוזר?
לא הייתי חזקה?
לא טיפלתי בעצמי מספיק?
מתביישת בכאב שלי
בדמעות שלי שממשיכות לרדת ולמה בכלל
לא הצלחתי לעצור את השטף הזה
לא הצלחתי לאגור אותו בפנים לנשום עמוק למקם מחדש
ואני מפחדת מהנשימות העמוקות האלו שיודעות ליצור חיץ
מפחדת לנשום את זה פנימה להחזיק בבטן
ומה בין מנגנון הגנה למנגנון השתקה
ומתי אדע מה מגן עליי ומה לא

הבור בבטן לא עובר
הוא רק משתפר
אני לומדת ללכת בזהירות סביב קצוותיו
אני לומדת לעקוף אותו
אני לומדת ליפול לתוכו רק עם רגל אחת, ולהיעזר בידיים בשביל לצאת החוצה
הוא מתכווץ, שתי הרגליים כבר לא נכנסות ביחד
אני לא שוקעת
וזה הרבה

מודעות פרסומת

ללבוש את הנשיות שלי כמו ליפסטיק אדום

אני רוצה ללבוש את הנשיות שלי
כמו ליפסטיק אדום,
בולט.
כמו של פמית
או תלמידת תיכון בת שש עשרה
זו שחלמתי להיות, אבל לא לגמרי העזתי.
למרות שגם אז, כשנסעתי אל בת הזוג שלי ברכבת
הסתובבתי בדרך עם מחשוף ענק ואהבתי את המבטים.
אז, כשגבר זר באוטובוס
התחיל איתי בגלל ששיער הגוף שלי נראה לו סקסי
קיבלתי את זה כמחמאה.

מתישהו,
אי שם בדרך מגיל שש עשרה לגיל עשרים ושש,
הוטרדתי מינית.
לא שזה היה מאורע חד פעמי.
לא שלא הוטרדתי גם קודם.
אבל כנראה מתישהו נבהלתי.
נסגרתי.
וכך, המחשוף התחלף לעיתים בחולצות גדולות
ונמאס לי להיות אישה.
בחיפוש אחר גבולות בטוחים
מצאתי קהילה שבה מילה מופלאה: פמית.

בתור פמית, אני הולכת עם מחשוף.
אני מזמינה אתכן להסתכל על המחשוף שלי
בגלוי
לא להגניב מבט בסתר.
אל תתביישו בתשוקות שלכן.
תסתכלו, התלבשתי לכבודכן.
אני רוצה שזה ידליק אתכן.
שתסתובבו מגורות עם רטיבות נוטפת בין הרגליים.
תהנו מהתגובות של הגוף שלכן.
אני נהנית.
תפלרטטו איתי ואחת עם השנייה.
אני רוצה שתעריכו את הגופים השונים שלנו,
על שלל צורותיהם,
שערותיהם,
שומניהם
והצלקות שהם אספו.

(כשבוצ'ות וקוויריות אחרות מסתכלות עליי
אני מרגישה חשובה.

כל הגורמת לבוצ'
אחת
לרעוד מעונג,
כאילו הרעידה עולם ומלואה)

הפרפורמנס הזה תחום בזמן ובמקום
את המחשוף הנדיב שלי יזכו לראות רק
מי שיגיעו בין חצות לשתיים וחצי
למסיבה סמי מחתרתית
עם כמה עשרות א/נשים
שסוננו בקפידה לאור היכרותןם עם המונחים המתאימים.
רק התאמת הרגל לנעל הזכוכית תעיד על מעלליי.

ביסקסואלית מקולקלת שכמותי,
אני מפחדת מדי.
יום אחד, אולי
אפנה את התשוקה שלי גם לגברים,
סטרייטים, סיסג'נדרים,
רגילים כאלו.
גם להם מגיע.
להתרגש, להשתוקק,
ללמוד לאהוב נשים.
לי מגיע,
ללבוש את הנשיות שלי בגאווה
בכל מקום שבו אלך

שיר פמי

תודה ליעל המהממת, שהזכירה לי שיש קהל שעוקבות אחרי הבלוג שלי.

שיר פמי

אני יוצאת לרחוב, או למכללה
ואני יותר מדי.
בלי חזייה, הפטמות שלי בולטות מדי
ושיער הפנים שלי מעלה שאלות רבות מדי
ושומן המותניים מבצבץ מהמכנסיים מדי.
המיניות שלי בולטת מדי
עבור מוזרה כמוני.

הבושה בונה מחסומים
הם מקפיאים את האגן שלי,
מקפיאים לי את הלב.
אני מנסה לרסן אותה, את המיניות שלי,
שתישאר במקום.
כשהמיניות קופאת, אני נובלת.

כשאתה מזיין אותי,
כשהאצבעות שלך טובעות,
תובעות,
בתוך הכוס שלי,
תזיין אותי חזק.
אינטנסיבי.
תגרום לי להרגיש שזה חשוב,
שזה לא יותר מדי,
שאין יותר מדי עונג.
שאני יפה ככה,
בדיוק ככה,
כשאני מינית.

אתן לך את גופי בתמורה,
אם רק תרצה.
אני אפתח
אני אתמסר
אהדהד את תשוקותיך,
גם כאשר לך יהיה קשה לשמוע אותן.
אני אלפות את גופך. אני אצרח את שמך.
גניחותיי יסדקו את חומות הבושה.
אם רק תרצה

תרצה?
למה שתרצה בכלל
פמית אנוכית?
שרוצה אגרוף בכוס,
שרוצה הרבה, שרוצה חזק
שרוצה יותר מדי
פמית שהיא יותר מדי

הבושה מקפיאה אותי.
אבל כשאתן שם, אתן מזכירות לי אפשרות אחרת.
בעיניים המעריכות שלכן
בעיניים הבוצ'יות, הפמיות, הקוויריות שלכן
תחת המבט שלכן,
אני זוהרת. אני חיה. אני פמית.
ולפמית יש תפקיד חשוב –
להעצים, דרך מיניות.
לעורר, לפלרטט.
ואני מתגאה להכניס חושניות למרחב שלנו,
גאה במחשוף, גאה בליפסטיק האדום
בשמלה הצמודה יותר מדי

בואו איתי לעבודה.
כשהמבטים הביקורתיים יינעצו בי,
המסו את הדקירות עם מבט אחר.
עמדו איתי מול הארון בבוקר.
כשאפחד להתאפר,
כשאלבש בגדים שמסתירים את גופי,
הזכירו לי שאני יפה.
החזיקו לי את היד, כשאני מתביישת,
כשאני מרגישה לא ראויה,
כשאני מרגישה יותר מדי.


קטע שירה שהיה לי בראש בזמן שכתבתי. והוא כה מופלא שאני רוצה לחלוק אותו עמכן:

קראתי אותו כאשר הוא התפרסם במאמר  On Being a Bisexual Femme  מאת  Lea Lilith Albrecht-Samarasinha. בתוך הספר: Femme: feminists, lesbians and bad girls.

her fist
slams into my cunt
up through my cervix
and grabs my heart
I don’t mind

*

אתה עומד במטבח עם סינר
אופה לי עוגות
מזין אותי
ירכיי מתעגלות
ירכיך מצמיחות שרירים
גופינו, שפעם היו דומים יותר, נפרדים

ידי על חזך
פעם זו הייתה מחווה שלנו
נגעתי בך כפי שנוגעות בחזה של גבר
הבנת

פעם נזקקנו לבגדים
לסמן גבולות מגדר
הם נזנחו לטובת נוחות של בית
ערומים סוף סוף

ידי על חזך השטוח
מחוות מורכבות נזנחות לטובת פשטות של יחד
נוגעת בך כפי שנוגעות באהוב
או באהובה

*

שוקעת לתוך מילים של אחרים.
מפחדת לשמוע את קולי שלי
מוכר לעייפה
מילותיי הנדושות מעוררות בי זעם כה חזק
רוצה לקרוע את הדף על שהעז לשאתן.
אני מפנה את המבט.
חוזרת שוב לסיפור שקראתי פעם
במילותיו השנונות והיפות של אחר
שזורות יחד בדייקנות ובסבלנות החסרות לי
מערסלות אותי.
וכך, משפט אחר משפט,
הופך כעסי המשתק לכסיסת ציפורניים מתוחה
משתקת לא פחות
בעודי שוקעת לתוך ספר,
נסגרת מעולמי.

בכתיבתי אלייך

שלום לך,

לפעמים, כשאני לא מוצאת את השקט עם עצמי, אני חושבת עלייך. אני מדמיינת את המלים שלי נרשמות בכתב יד נאה ועגול שלעולם לא יהיה לי, על דף נייר ממוחזר עם כתמים זעירים המעניקים לו אופי. הריחות העולים מהמטבח משאירים את חותמם על הדף וכך גם ניחוח סלסלי הכסף הגדלים על אדן החלון. ההתמקדות הזו, במלים, הפיחה בבת אחת חיים חדשים בפרחים בהם לא מצאתי זמן להביט בשבועות האחרונים, בעודי מחכה כי הצמחיה תקמל ותהלום יותר את תחושותיי. אך עכשיו הפרחים חיים והרוח מרעננת ולא הורסת. הכתיבה מפיחה חיים. הדמעה בקצה עיני נובעת מן הקרבה שהמלים מייצרות. הקלות בה היא נוצרת נשכחת ממני כל פעם מחדש.

סוג הדף אינו חשוב, חשוב הריכוז, הדמיון. אצבעותיי יכולות למשוך עט על גבי נייר כתוב למחצה שהצלתי מתוך מיכל מחזור, או להקיש על מקלדת המחשב. גם דמותך משתנה. את יכולה להיות אהובה מסתורית שפגשתי רק במכתביי, את יכולה להיות חבר משכבר הימים, את יכולה להיות אני של יום אחר. את הערגה, הכמיהה למגע, האינטימיות שנדרשת למילים מדויקות. את הנמענת למכתבים שצריכים להיכתב.

מכתב כזה אני רוצה לפתוח בסיפור קטן שייתן לך הצצה אל החיים שלי כרגע, כפי שהייתי רוצה לראותם בעצמי. אתמול, למשל, במהלך עוד שיעור שבו מחשבתי נדדה, הסתכלתי החוצה ושמחתי לחיות במקום היפה הזה. רכסי ההרים הנמתחים אל האופק הציעו לי מרחב של טיולים אינסופיים. על אף הזכוכית שחצצה בינם לבין המזגן המקפיא שאפף אותי, קיומם שם הנחיל לי שלווה וידיעה כי איני צריכה לגמוע את המראות, איני צריכה להתפקע מלהכיל, הם יחכו לי גם מחר בבוקר. המרבדים הירוקים התחלפו בצהובים. מקרוב, ניתן להבחין בפרחי העולש והקיפודן הסגולים מבצבצים ביניהם. למדתי להכירם. אולי אצליח להישאר פה מספיק על מנת להכיר יותר. לא אצטרך עוד לרוץ למגדיר לקבל ידע שיגרום לי להרגיש יותר שייכת, הידע יהיה שלי.

גם על כאב אני רוצה לספר לך. על איך התסכול, הכעס, העצבות, אותם אני מנסה להשיל מעצמי בתנועות נמרצות ונשנות, מזדקקים לכאב ביושבי לכתוב. כובדו נהפך קיומי, וקיומו בלתי נסבל. אך לחלוק אותו איתך גורם לי לחוש נשמעת ומקל מהמעמסה. את שותפה לי מרחוק, תומכת ומאשרת.

בכתיבתי אלייך אני מתחברת לעומקים שנשארים לא נגועים רוב הימים. מתעוררות כמיהות קבורות. אני מתרפקת על עברי איתך. כל מחווה קטנה משוחזרת עשרות פעמים, לזכור שהייתי חיה, כי זמני לא בוזבז לריק בין אלפי מילים שמוטחות באוזניי בכל בוקר. זיכרון מתערבב עם דמיון ליצירת געגוע.

מכתבי לקראת סיומו ואני רוצה להשאיר פתח להמשך. התעני לי? גם מכתב שאינו נשלח טומן ציפייה לתשובה.

אוהבת, אני

שירי חתונה – ב'

כשאתחתן
אצעד גאה לעבר חופתי
אני בלבד אעמוד תחתיה
מוקפת חברות בוכיות מתרגשות
היום הגדול
החתונה שלי עם עצמי

אתפור שמלה במיוחד לאירוע
שמלת בורדו שזורת זהב
מצטלצלת עם עיכוס האגן
אצעד יחפה
לרגליי צמידים מרשרשים
חברותיי ישליכו לעברי ורדים ריחניים בשלל צבעים

בחתונתי אעמוד תחת חופת השמיים
בין צמרות אלונים
אתחייב לאהוב את עצמי
עד סוף ימיי

לאחר שבירת הכוס אפצח בריקודים סוערים
ילדות קטנות יזילו דמעה וייענו ב-
"בקרוב אצלך"